מיכל זומר ז"ל

מיכל לימדה בדקל וילנאי בחטיבת הביניים

מיכלוש, אישה של אור, עשייה ואהבת אדם! חברה הכי טובה שיש.
אישה שהייתה כל כולה חיים, נתינה ושמחה. מי כל שהכיר אותה יודע עד כמה קשה לדבר על מיכל בלשון עבר כי מיכל הייתה החיים! פשוט אוהבת ונהנית מהחיים. מיכל היתה כוח של טבע, מלאה באנרגיה, חיוך ענק ונוכחות חמה שהקיפה את כולם, לא פספסה אף אחד!
היא אהבה את הבמה, את השירה, את הריקוד, היא כל כך אהבה לטייל, אהבה את הטבע. היא רצה במירוצים, טיילה, התרגשה מכל יציאה לשטח, ובעיקר אהבה להיות עם אנשים, אישה של אנשים! אישה ברוכת כשרונות, אוהבת ללמוד, לחוות ולהתחדש.
כמורה, הייתה דמות בלתי נשכחת, אחת שמכירה את תלמידיה לעומק, זוכרת את פניהם ואת שמותיהם שנים רבות לאחר שסיימו את לימודיהם ותמיד התרגשה לראות אותם, היא ידעה לראות כל אחד, באמת לראות.
זה היה בלתי אפשרי ללכת איתה ברחוב מבלי לעצור שוב ושוב. מיכל הכירה את כולם, ולכולם הקדישה תשומת לב מלאה, חיוך, התעניינות אמיתית מהלב. תמיד ברכות ובאהבה, בלי יותר מידי מאמץ, פשוט כי ככה הייתה. המשפחה הייתה עוגן חייה
הילדים ויעקב היו תמיד במרכז. היא השקיעה את כל כולה בקשר משפחתי קרוב, פתוח ומכבד, ודאגה שילדיה יהיו תמיד זה לצד זה, מלוכדים ואוהבים. גם הוריה ואחיה היו חלק מרכזי מחייה, כיבוד ההורים שלה היה יוצא דופן, והיא ידעה לחבר בין כולם, להיות הגשר והדבק בכל מקום בו היתה. למיכל היו הרבה מאוד מעגלים של חברים טובים וזה היה לה כל כך טבעי לחבר בין כולם, הפכנו כולנו לחבורה אחת גדולה.
מיכלוש האהובה שלנו היתה לב ענק, לב רחב של נתינה ואחריות חברתית, דוגמה ומופת לעשייה למען הזולת. היא שיחקה בתיאטרון העירוני, התנדבה בסיירת הורים, והייתה מהראשונות להושיט יד כשנפתח בית הספר למפוני העוטף. אחרי אירועי 7.10 יצאה לשדות לסייע בחקלאות, ובחרה לקחת איתה את הילדים שלה כדי להנחיל להם מעשית את הערכים שבהם האמינה. היא הקימה יחד עם מוריה בלקין גמ"ח לשמלות כלה וליוותה כלות ברגעים המרגשים שלפני החתונה בסבלנות שאין כמותה, ברגישות ובאהבה גדולה.
הים המקום שבו מיכל מצאה חופש, המקום האהוב על מיכל!
מיכל אהבה מאוד את הטבע, ובעיקר את הים. זה היה המקום שבו הרגישה חופשייה, נושמת. אפילו ביום שבו קיבלה את הבשורה הקשה על מחלתה הדבר הראשון שביקשה היה להגיע אליו. שם, מול הגלים, מצאה שלווה.
כמה זיכרונות שלנו מתגלגלות מצחוק בין הגלים או סתם יושבות לשיחה על החוף, שם תמיד דיברנו על הדברים העמוקים ביותר, זה היה במקום בו הלב שלה היה פתוח.
מיכל אהבה את החיים וחיה אותם בכל העוצמה,
היא השתתפה במלכת המדבר, טיילה בארץ ובעולם, יצאה לחוויות בלי סוף, ובכל מקום הותירה אחריה זיכרונות טובים, צחוק ושמחת חיים ובעיקר אספה המון חברים.
מיכל ידעה לקבל אנשים בדיוק כפי שהם, בלי לשפוט, בלי לתייג, רק לאהוב. תמיד היה אפשר לדבר איתה בפתיחות, להתייעץ או סתם לשפוך את הלב ולקבל חיבוק הכי כנה והכי אוהב שיש. זה היה כוחה הגדול, וזה מה שהפך אותה לאישה שכל כך הרבה אנשים ימשיכו לשאת בליבם.
תמיד אמרה תודה, גם ברגעים הכי קשים שלה, לרופאים ואחיות בבית החולים תמיד אמרה תודה, ילו בשבוע האחרון שכבר לא היה לה כוח, ממש ערב לפני שהלכה מאיתנו היינו אצלה כמה חברו. והתאמצה כל כך לפתוח את העיניים ולומר: אני מודה, תודה רבה.
מיכל זה לב פועם, שמח ומלא אנרגיה, היא השאירה אחריה משפחה אוהבת, כל כך הרבה חברים טובים וקהילה שלמה שחשה את חסרונה בכל יום. החיוך שלה, האור שלה, עדינותה ועוצמתה יישארו חלק בלתי נפרד מהזיכרון של כולנו.

ענת מזור

הגדרות כלליות כניסה למערכת
דילוג לתוכן